יום שבת, 3 בינואר 2009

מותו של אחרון המפאיניקים‬ מאת זאב גלילי

כשאני אומר מפאיניק אני חש תחושות מנוגדות. בילדותי ובנערותי, כבן למשפחה רביזיוניסטית, ראיתי במפא"י אם כל רע. שלטון דרקוני שהיפלה בין דם לדם, התנועה שהסגירה את בני משפחתי שלחמו במחתרות ה"פורשים" לבריטים, התנועה שמנעה מאיתנו עבודה ואפילו טיפול רפואי. התנועה שלפי תפישתנו בגדה ברעיון הציוני להקמת מדינה יהודית.
כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה. זו היתה תנועה של כיבוש - כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).