כל אדם בר-דעת אשר מתעלם ביודעין מהנעשה סביבו, מעוות את המציאות, מתנהג בחוסר אובייקטיביות קיצונית ואינו נותן לעובדות לבלבלו הוא חסר-דעת ויותר גרוע, הוא אדם דו-פרצופי וחסר יושרה אינטלקטואלית.
זוהי קביעה קשה אך תואמת מציאות של מספר חוגים ישראלים, אשר במונחים מספריים פנים-ישראלים אפשר לכנותם זניחים אך בכל האמור לנזק אשר גורמים הם למדינת ישראל מחוץ לגבולותיה בזירת ההסברה הבינלאומית, משקלם גדול ואף מכריע.
חופש הביטוי הינו ללא כל ספק חלק אינטגרלי, בל ינתק מנושא זכויות הפרט במשטר דמוקרטי. חייבים אנו להלחם נחרצות על זכותם של הפרטים בישראל להביע דעתם בחופשיות וללא אונס, כאשר ידבנו ליבם גם אם דעתם זו אינה עולה בקנה אחד עם נרטיב או אג'נדה ישראלית מסוימת אחרת.
מאידך, באותה נשימה, ונאמר זאת שוב, חופש ביטוי לכל, לכל אחד ואחת ללא הבדל דת גזע, מין, עדה, דעות וכדומה. ובאם הענין הוא כה ברור מדוע זה זוכה המיעוט בעם לחופש ביטוי בילתי מוגבל עמוס תקציבים ופרסי יקר בעוד שהרוב הנושא דעות שונות נידחק לשולי זכויות הביטוי במדינת ישראל?
מדוע זה זוכים בעלי הדעות השמאלניות קיצוניות, אמור אף אנרכיסטיות, לתקציבים בילתי מוגבלים? מדוע זה ארבע חמישיות מכלל עיתונאי ישראל (בהתאם למשאל בין העיתונאים משנת 2006) נושאים דעות שמאלניות, מהם אף קיצוניות-אנרכיסטיות? מדוע זה כלל פירסי העיתונות והאמנות ניתנים בלבדית למחזיקי האג'נדה השמאלנית בעוד שהאחרים, ואנו כוללים בהם את מרבית תושבי ישראל, נידחים בבוז ונידונים להשתקה ושיכחה?
האם הבעיה נעוצה בכך כי עיתונאי וסופרי השמאל מוכשרים יותר מאותם שבימין? לא מיניה ולא מיקצתה, נהפוך הוא. הטורח לעיין בפרסומי המחנה הימני המתון בעם ילמד כי הבעת הדעות, הפרסומים, כתיבת ספרים, כתיבת דיברי הגות הן בפרוזה, שירה, ספרות, אקטואליה וכדומה משתווים ואף עולים במחנה הימני על מספרם ואיכותם במחנה השמאלני. אלא מה, קולם אינו נישמע, תקציבים אינם מגיעים אליהם, פועלם אינו מועלה על נס, כיבודים כבוד ויקר אינם מנת חלקם, פועלם ניסתר מהציבור במתכוון על ידי מדיה שטופת אג'נדה שמאלנית וכך הציבור נחשף באורח בילעדי בקירוב להגות המחנה השמאלני כמעט בסגנון "שטיפת המוח" הידועה ואינו כלל מודע לעושר ההגות והמצוינות האינטלקטואלית הקיימת במחנה הימני. עם ישראל מאבד, אפשר ולתמיד עושר זה מהאתוס הלאומי. אנו כולנו מאבדים נכסי רוח ועושר ההגות והמחשבה של מחציתו למצער של עם ישראל ואולי בכך נעוץ חלק מהכשלים הקיומיים העוברים על העם הזה בימים אלו.
ללא ספק חרד המחנה השמאלני לשימור ההגמוניה שלו מקדמת דנא אפילו ומצב זה נוגד בבירור את רצון הציבור (בהתאם לסקרים חוזרים ונישנים משך השנים שחלפו- כ-20% בלבד משתיכים לשמאל המתון עד קיצוני) ומכאן שמחנה המיעוט השמאלני פועל כנגד ההליך הדמוקרטי הבסיסי דהיינו, שלילת זכויותיו של הרוב הקובע.
הערת אגב נידרשת כאן: הרוב אינו יכול ואסור עליו לדכא את המיעוט, חובת הרוב היא לוודא כי זכויות המיעוט נישמרות ממש כשלו. מאידך, במקומותנו מצבנו הפך אנומלי ואף אולי לא נורמלי. המיעוט בישראל מפעיל דיקטטורה כנגד הרוב. המיעוט דורס את זכויות הרוב כאשר מצב בילתי אפשרי זה נישא בחסותם המובהקת של כידוני בית המשפט העליון מצב המכונה לעיתים גם "המהפכה השיפוטית של אהרון ברק" או בפשטות "הדיקטטורה השיפוטית" האנטי-דמוקרטית אשר כה ידועה לשימצה. אותה "המהפכה" אשר באם לא תבוטל והתנהלות בית המשפט העליון לא תשוב לשפיותה שמלפני "מהפכה" קלוקלת זו הרי שקיומה של ישראל נימצא בסכנה ובספק גדול וזאת בטווח של עשרות שנים לא רבות.
ההבדל הבולט בין חוגי הימין והשמאל הוא בכך כי הוגי השמאל מעלים על נס את הקיום האישי ומעמידים אותו הרחק לפני הקיום הלאומי עד כדי שלילתו המוחלטת וכך לפי תזות אלו "שלום" יכול וחייב להגיע בכל רגע ובכל מצב נתון ללא קשר לוגי למצבו של העם בסביבתו הגאופוליטית ובלבד שרווחתו ושלוותו של הפרט תושג ולו גם להרף עין במונחים היסטוריים ואפשר שאף על חשבון שרידותו של זה העם. הוגי השמאל, ככלל אך לא כולם, מקדשים את חיי הרגע ונהנתונותו של הפרט. לטעמם העבר וגם העתיד תופס מושב אחורי ביחס לרווחתם של הפרטים בהווה.
הוגי הימין של ימינו לעומתם, הרחוקים כרחוק המזרח מהמערב בהשוואה להוגי הפשיזם מהעבר, מעלים על נס את הקיום הלאומי הבא כשווה או אף מקדים מעט את הקיום האישי, תוך איזון לוגי מתאים, כתנאי הכרחי לשרידות הלאום והפרטים בתוכו כתוצאה. בהתאם לתזה זו האחריות של היחיד כלפי הכלל הינה עדיפה או למצער זהה וכך שלוותו, ביטחונו ומימוש זכויותיו של היחיד לא יגיעו לבשלות ללא הסדרים מתאימים וכבוד והכרה הדדים המובילים לשלום בין האומות ועבור האומות תוך שמירת זכויות כל צד בהתאמה. הוגים אלו מקדשים את רווחת העם בהווה ובעיקר האמצעים ופעולתיו העכשוויות אשר יבטיחו את העתידו כאשר אבטחת עתידו של העם תופסת את המקום הראשון בשיקוליהם ואילו רווחתו תבוא כפועל יוצא של אבטחת העתיד.
עיון בגישות אלו, תוך שימת דגש על אזור הסיכסוך המזרח תיכוני, ניראה כי הגיונו של הימין גובר על זה של השמאל עקב העובדה כי בעולמנו אשר בו החזק מנכס לעצמו את כל הקופה תוך שהוא דורס את החלש (ובפרט איסלמיסטים את מתנגדיהם באזורנו), הרי היחיד לא ישרוד כפרט וחייב הוא את הגנת הציבור, העם או האומה על מנת לשרוד. ניראה כי הגיון הימין נישען על עובדות פרגמטיות תוך ראיה מפוקחת של המצב הגאופוליטי האזורי והעולמי בעוד שהגיונו של השמאל נישען על משאלות לב (לגיטימיות) המעלות על נס נירוונה עולמית אשר בה יגור הכבש עם הזאב ללא חשש. אכן חזון נאה ואף נחשק ביותר אך רחוק ת"ק פרסה מהמציאות הקרה, הנשכנית והמאימת סביבנו.
האם הימין צודק בכל מיקרה? לא בהכרח. מידת צידקתה של התזה "הלאומית" הגוברת על זו "הפרטית" נתונה כולה למצבה הקיומי של האומה לאור הפן האזורי והעולמי. על מנת להמחיש הנאמר ניקח דוגמא קיצונית כגון מצבה הגיאופוליטי של שוודיה למול מצבה של ישראל. באם תקום מפלגת ימין אשר תדחוף את האג'נדה השוודית לכיוון לאומני קשוח ובילתי מתפשר עם שכנותיה הרי יראו אלו כחבורת תמהונים, חסרי הגיון בסיסי, הזוהים וחמומי מוח ללא סיבה סבירה. הרי בבסיסו של מצב, אין אויבים מאימים על שבדיה (או נורווגיה, דניה, שוויץ ואחרים) וכך מדוע כי יהיו אנשי ימין אלו זועקים לשוא? לעומתם הוגי דעות מן ימין במדינת ישראל אשר יזהירו מפני סכנה קיומית וידרשו לנקוט בצעדים המתאימים הינם הכרח המציאות והעדרם אפשר ויאותת ואף יקרב את אפשרות חיסולה של מדינת ישראל עקב מצבה הבטחוני-קיומי הקשה גם במלאת שישים שנה לקיומה. אכן, לא רק פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה.
בשנים האחרונות עדים אנו לשטף הולך וגובר של פרסומים וסרטים ישראלים אשר מציגים באורח חד צדדי את המתרחש כאן ביננו לבין אויבינו הפלסתינים. כך הסרטים "בופור", "ג'נין-ג'נין", "גן עדן עכשיו", "הילדים של ארנה" ואחרים. לאחרונה צץ לו שחקן חיזוק נוסף לנרטיב זה בדמותו של הסרט "וואלס עם באשיר" אשר הוצג ואף זכה לתשבחות (נו, ואיך לא) בפסטיבל קאן. חשוב לסייג כאן, חופש הביטוי גם אם הינו נוגד את הקונצנזוס הישראלי (כנאמר לעיל) הינו חיוני להתנהלותה התקינה של הדמוקרטיה. מאידך, כאשר מירב הסרטים והפירסומים העוסקים בסיכסוך ביננו לבין הפלסתינים והמופקים בידי יוצרים ישראלים, להוציא מעטים היוצאים מהכלל והעוסקים בנושאים ישראלים כלליים כגון הסרטים "ביקור התזמורת" המצוין, "ג'נאם ג'נאם", "נועה בת 17" והמשכו, מעלים על נס את אשמתה ואחריותה של ישראל לנעשה במזרח התיכון באורח בלבדי וחד צדדי הרי שזו גישה פסולה מעיקרה.
אנו כולנו, ימנים, שמאלנים, חרדים, דתיים ואחרים, חשופים וניכנעים לשרשרת מזון חד ערכית תואמת אג'נדה שמאלנית חד-צדדית בוטה הנעדרת ולו שמץ של איזון ואוביקטיביות, אשר מעודדת יצירת סרטי שיטנה (גם אם כאמור לגיטימיים מהאספקט הדמוקרטי), מתקצבת סירטי שיטנה, מפיצה סירטי שיטנה ומעטירה בפרסים ישראלים יוקרתיים אותם סירטי שיטנה על ידי שותפי זאת שרשרת המזון השמאלנית קיצונית אשר לא תמיד טובת מדינת ישראל ואזרחיה הינה בראש מעיניהם. ללא ספק האימרה כי "אבן שיזרוק טיפש אחד, גם 10 חכמים לא יוציאוה" ישים גם לעיניננו כאן, כך הוא ניזקם של המעטים אך המזיקים.
יותר ויותר עדים אנו לתמיכת חוגים אלו בנרטיב קוסמופוליטי, כלל עולמי, הדבק בנרטיב שמאלני קיצוני, כאשר תאוות הפירסום וההצלחה בין משובטיהם הבינלאומיים חשובה להם יותר מקיום ישראל ואשר זה זמן אינם רואים בתושביה אחים, שותפים, נושאי נס וחזון מדינת ישראל בתקומתה.
באם היו נועדים פרסומים וסרטים אלו ליצור וויכוח פנימי לגיטימי בתוך מדינת ישראל הרי שנחיצותם של אלו היתה בילתי ניתנת לערעור. באם היינו מעודדים יצירת סרטים מתוך הנרטיב הימני המתון בישראל ומתקצבים אותם בהתאמה לסירטי השיטנה ספוגי האג'נדה השמאלנית הקיצונית כנגד ישראל הרי שההתנהלות הדמוקרטית היתה באה על סיפוקה אפילו בכך שמציבים אנו שלילה (שיטנה אנטי-ישראלית) מול חיוב (ציון הנרטיב הכלל ישראלי). יתרה מזו, באם היינו דואגים להציג סירטי שיטנה כנגד ישראל במקביל לסירטים תומכי נרטיב ישראלי בארצות ערב, אפשר ותורמים היינו לקירוב והבנה של התרבות הישראלית הצומחת מתוך הדמוקרטיה שלה.
אך לא כך מתנהלים הדברים. היוצרים השמאלנים הקיצונים של סירטי השיטנה תחת איצטלה אמנותית אינם טורחים אף להציגם במדינת ישראל כארוע מכונן ראש וראשון. ברי להם כי באם יציגום במקומות בעלי קרקע אנטישמית ושונאת יהודים פוריה המתבטאת הלכה ולמעשה בשינאת ישראל הרי שהצלחתם מובטחת. וכך משלבים הם "ביזנס ופלז'ר" על חשבונה וגבה של מדינת ישראל וגורפים קופה נאה תוך כדי תהליך זה.
האשמות כנגד ישראל ב"כיבוש, אפרטהייד, התעללות בפלשתינים" הינן מאד מאד פופולריות באירופה ההופכת במהירות ובביטחה למעוז איסלמיסטי אשר בה רבים הפוליטיקאים המזהים את הכיוון העכשווי ומתנהלים תוך תקינות פוליטית בעלת גוון נוטה-איסלמיסטי על מנת לשרוד במשרותיהם. בקרקע איסלמיסטית פוריה זו טומנים יוצרי הסרטים השמאלנים הישראלים את זירעי השיטנה לישראל תוך ביטחון כי יקטפו פרסים נחשקים ללא תלות לעיתים בטיב יצירותיהם. האם צריכים אנו להזכיר את אילן פפה או המנצח בירנבוים, כמו גם פעילי "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו", "בצלמ" ומשובטיהם המנצלים כל הזדמנות על מנת לבטא את שנאתם לישראל בבואם לשפוך ארס מזוקק על ישראל באוזני שומעיהם מארצות הים.
הבא לא ניתחסד. אותם אשר מעודדים ארצות ים רחוקות להלחם בישראל באמצעות מניעת תקציבים, סרטי "עדות" מעווותים וחד צדדיים, הצבעות נגד באו"ם, חרמות אקדמאיות, חרם תוצרת ישראלית ועוד שיטות שונות העולות במוחות קודחים, אמנם מנסים להתיפיף אך לאמיתו של דבר אין כל ספק כי שנאת ישראל מזוקקת מדריכה את פועלם בעודם מסווים זאת ב"אהבת ישראל" על מנת לסבר את אוזני שומעיהם בארץ ובעולם בהציגם עצמם כעדים "אובייקטיביים" לכאורה. אכן ג'ורג' אורוול ורעיונותיו בסגנון הפוך על הפוך "מלחמה היא שלום, חרות היא עבדות, בערות היא כוח" לא פסו מארץ הקודש והינם שרירים וקיימים בינינו כתמיד.
ללא כל ספק, חלקים מהאקדמיה והאינטיליגנציה הישראלית (לעיתים בעיני עצמה בלבד) בוגדת בצרכיה הקיומיים של מדינת ישראל בעודה מצדיקה עצמה בזכותה לחופש הביטוי וזכויות האזרח, בהביאה באורח חד צדדי את הנרטיב הפלסטיני כמוגש בידי ישראלים "אוטנטיים" הבאים "מהתופת " ו"עוולות הכיבוש" כפי המתואר בידם וכך מועצמות עדויותיהם כ"אוטנטיות ואמינות" לעינים אירופיות בעיקר.
אותם מרצים, סופרים, אמנים, יוצרי קולנוע ושאר ירקות קלוקלים כדוגמתם אינם אף משתדלים ליצור מראית עין של אובייקטיביות: ישראל אשמה בכל, הפלסתינים זכים וצחורים כשלג, נקודה. ברי הוא כי הינם מוליכים שולל את מאזיניהם או צופיהם, ברי הוא כי למצער, האמת הינה במקום כבוד באמצע היכן שהוא, אך בעיני עוכרי ישראל אלו השקר או גרוע יותר מחציתה של האמת, לטעמם הינה לגיטימית, כל זמן שחצי אמת זו (הגרועה כידוע משקר) משרתת את מטרתם והיא שיטנה ושינאה תהומית למדינה בה גדלו, התחנכו ומוציאים לחמם בכבוד, ברגיל על חשבון אותם אלו אשר הינם מפיצים שיטנתם רעה כה ביעילות.
כאמור הרעיון הדמוקרטי מחייב חופש ביטוי גם לשוטמי ומשטיני ישראל בתוכה. מאידך, הענקת תקציבים בלעדית לבעלי הנרטיב השמאלני, האנטי ישראלי, הוא מופרח שגוי ומסוכן.
איו כל אפשרות לחייב אותם יוצרי "תרבות" שמאלנים לאיזון מתאים, כאלו הם. לעומת זאת, יש לחייב בחקיקה הקמת ועדות הקצבה-תרבותית ממשלתיות אשר יכללו בהרכם את המתאם הפוליטי של מדינת ישראל, על כל מרכיביו, בהתאם לתוצאות הבחירות. ועדות אלו יקצו תקציבים ציבוריים ליוצרי תרבות בהתאם למפתח משוקלל השקוף ציבורית.
איננו יכולים למנוע מיוצרים שוטמי ישראל להציג מרכולתם המתמקמקת בשווקי חו"ל תאבי סחורה מסוג זה אך בהחלט יכולים אנו לדאוג לכך כי תרבות המבטאת את הפנים האחרות של ישראל תוצג במקביל החוצה מגבולות ישראל כמו גם בתוכה.
ממשלת ישראל חייבת לקבוע מדדים ל'הפליה מתקנת' אשר תיגרום להעלאת המודעות בעם ליצירות התרבות של כלל המגזרים במשק על חשבון זו הנהנית הבלבדית בעלת האג'נדה השמאלנית וכך ברי שניזכה לעושר תרבותי כפול ומכופל בתוך שנים מעטות. שני העשורים האחרונים מוכיחים כי זקוקים אנו להעצמה תרבותית, תוך חזרה מקבילה למקורות היהדות, כאויר לנשימה אשר האג'נדה השמאלנית החד צדדית קצרה ידה מלספקה.
ברי הוא כי תוצר הלוואי של 'הפליה מתקנת' זו יהיה קרוב מגזרים רחבים ביותר בציבור אשר חשים ניתוק ומיאוס ממדינת ישראל, יוביל להעצמת תחושת שותפות הגורל בעם ובעיקבותיה עזוזה של אחדות העם. סיכוייה של אומה מאוחדת לשרות עם האיומים הסביבתיים ולגבור עליהם הינן עצומים ורבים בהשוואה לפלגנות השורה ביננו כיום.
***
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים
